<h1>כל בו הלכ' אבל סימן קי"ד</h1>
<h2>דף ח.</h2>
אין מלקטין עצמות הקרובים במועד לפי שאבל הוא לו.
אמר רב בעל הלכות אין מעוררין הספד ואפילו שלשים יום קודם הרגל אלא בתוך שני' עשר חדש הנשמה עולה ויורדת אבל לאחר שנים עשר חודש הנשמה עולה ואינה יורדת. רצה להזכירו בין המתים ואפילו לאחר [י"ב] חדש הרשות בידו. ואימתי זמן ערור יום שלשים ויום משלם שנה.
לא תעורר אשה לויתה על המת שלה שלשים יום קודם לחג שלא יבא החג והן דווין שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום. במה דברים אמורים במת ישן אבל אם מת בתוך שלשים יום קודם לחג מעוררת.
המלקט עצמות אין אומר עליהן קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומר עליהן דברי שבח להקב"ה ודברי כבושין.
המלקט עצמות אביו הרי זה מתאבל עליהן כל היום ולערב אינו מתאבל עליהן אפי' צרורין לו בסדינו ואין אומרים עליהן קינה.
<h2>דף ח:</h2>
ירושלמי במועד קטן [פ"א ה"ו] אין חופרין כוכין וקברות וכו' ה[ד]א דתימא במת שאינו מפורסם. ועכשיו בקהלות אלו כיון שהן מועטין מפורסם הוא המת הלכך נראה דמותר אפילו ביום טוב שני כרב אחא משבחא (למגזר) [דשרי למיגז] ליה אסא ממחובר דאיכא מלאכה מדאוריית' [עי' ביצה ו' ע"א]. וי"מ בענין אחר דליכא אסורא אלא מדרבנן. והרי"ף ז"ל כתב אין חופרין כוכין לצורך חול שכן היו רגילין לעשות קודם לכן כדמוכח פרק המוכר פירות [ב"ב ק' ע"ב] משום דקשיא ליה יום טוב שני לגבי מת. ולשון הירושלמי נראה עיקר אף על פי דלא מיירי בכוכין אלא בארון הכל דין אחד. ויש אומרים אין חופרין כוכין כגון בנין גדול.
<h2>דף יא:</h2>
שני אחין [או] שני שותפין שהיו בחנו' אחת ואירע אבל לאחד מהן נועלין החנות כל שבעה. ואפילו דברים המותרין לעשותן במועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו אבל אחרים עושין לו. כיצד היו זיתיו להפך וכדו לגוף ופשתנו לעלות מן המשרה וצמרו מן היורה שוכר אחרים לעשותן שלא יאבדו ומרביצין לו שדהו משהגיע עונת המים. האריסין והחכירין שלו הרי אלו יעשו כדרכן אבל החמרין והגמלים בבהמות שלו והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו. ואם היו מושכרי' או מוחכרין מקודם לזמן קצוב הרי אלו יעשו. שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו. האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו בין בקבלנות בין שלא בקבלנו' לא יעשנה. היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו. היה לו דין עם אדם אינו תובע אותו כל שבעת ימי אבלות ואם היה הדבר דבר האבד עושה שליח.
<h2>דף יד:</h2>
הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבלות כלל ואינו נוהג אבלות עד לאחר הרגל. ואחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהן כל (הבר) [דברי] אבלות ומונה שלשים יום מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים כל גזרת שלשים.
<h2>דף טו.</h2>
אסור לספר ולכבס ולרחוץ ולשמש מטתו ולנעול הסנדל ולעשות מלאכה ולקרות בתורה ולזקוף המטה ולעטף ראשו ולשאול לשלום.
האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב על גבי מטה כפויה. ובשאר ימות האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על מפץ או קרקע. וכל הדברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה בשאר ימי האבל אסור מדבריהם.
<h2>דף טו:</h2>
עוד כתב אבל אסור בנעילת הסנדל אך בקלצונ"ש אפשר לו להיות. עוד כתב ויולדת יכולה לרחוץ בחמין תוך ימי אבלה. עוד כתב ואסור לצאת מפתח ביתו אכן מפני צרכיו ילך שפי חוץ לעי' וינעול מנעליו וכשיבא בבית אשר ילין בו יחלוץ מנעליו.
<h2>דף יז:</h2>
חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת בטלה ממנו גזרת שלשים ומותר לגלח בתוך המועד שהרי אנוס הוא דאי אפשר לגלח בשבת. וכן מגלח אחר עצרת או אחר ר"ה ויום הכפורים שהרי בטלה ממנו גזרת שלשים. חל שביעי שלו בערב הרגל ולא גלח אע"פ שאסור לגלח במועד מותר לו לגלח (במועד) [אחר המועד] שהרי בטלה ממנו גזרת שלשים ויש לו לגלח בכל עת שירצה.
מי שתכפוהו אבליו והכביד שערו מקל בתער ולא במספרים ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין. וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים ומבי' השביה או שיצא מבית האסורין או שהיה מנודה והותר או שהיה מודר ונשאל על נדרו והותר וכל היוצ' מטומאה לטהרה הרי אלו מגלחין בימי אבלן הואיל ותכף עליהן אבל אחר ולא מצאו פנאי.
וכשם שאסור בתספורת כך אסור לגלח כל שער שיש בו ואפילו לגלח שפמו ובכלל זה ליטול צפרניו בכלי אבל ליטול בשניו או צפורן בצפורן מותר.
<h2>דף יח.</h2>
ומדברי סופרים ז"ל שיהיה אבל נוהג במקצת דברי אבילות כל שלשים יום. ואלה הדברים שהוא אסור בהן כל שלשים יום אסור בתספורת כשם שאסור כל שבעה. במה דברים אמורים באיש אבל באשה מותרת בנטילת שער אחר ז' והאיש מותר אחר שלשים.
כתב ה"ר יצחק ז"ל האשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה.
<h2>דף יט.</h2>
השבת עולה למנין אבלות. ואין אבלות בשבת אלא בדברים שבצנעה כגון עטיפת הראש ותשמיש המטה ורחיצה בחמין אבל בדברים שבגלוי אינו נוהג בהן אבלות אלא נועל מנעליו וזוקף המטה ונותן שלום לכל אדם ואם יש לו בגד יחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ואמו ואם אין לו בגד להחליף מחזיר את הקרע לאחריו.
עוד כתב שמע שמועה קרובה בשבת למוצאי שבת קורע ונוהג ז' ימי אבילות ושבת עולה לו ליום אחד והוה ליה יום ששי כיום ז' מאבל ויעמוד מאבלו שחרית [יום ששי] ולא ינהוג בשבת אפי' בדברים שבצנעה כלל. והר"ף ז"ל כ' מיה' בתוספות רבינו יחיאל ז"ל פי' דשבת אינו עולה לו בתחלת המנין (ואפי') [וא"כ] יתחיל מיום א' והוי שבת יום ז' וינהוג דברים שבצנע' מקצת היום.
עוד כתב שמע שמועה קרובה בשבת למוצאי שבת קורע ונוהג ז' ימי אבילות ושבת עולה לו ליום אחד והוה ליה יום ששי כיום ז' מאבל ויעמוד מאבלו שחרית [יום ששי] ולא ינהוג בשבת אפי' בדברים שבצנעה כלל. והר"ף ז"ל כ' מיה' בתוספות רבינו יחיאל ז"ל פי' דשבת אינו עולה לו בתחלת המנין (ואפי') [וא"כ] יתחיל מיום א' והוי שבת יום ז' וינהוג דברים שבצנע' מקצת היום.
ואין דבר מדברי האבלות נוהג בר"ה וביום הכפורים ושאר הרגלים.
<h2>דף יט:</h2>
הקובר את מתו קודם הרגל או קודם ר"ה ויום הכפורים ז' ימים בטלה ממנו גזרת שלשים ומותר לספר ולכבס בעי"ט או בערב [ר"ה ו]יום הכפורים שמקצת היום ככלו. ואינו מונה אחריו כלום.
יום ז' מקצתו ככלו והוא עולה לכאן ולכאן לפיכך מותר לכבס ולרחץ ולעשות שאר הדברים ביום שביעי. וכן יום שלשים מקצתו ככלו ומותר לספר ולכבס ולגהץ ביום שלשים.
כתב הריא"ג כשמפסיקין האבלות אין מפסיקין אותו בליל שביעי אלא ביום ומביאין שמן ערב וסכין ראשו אחר תפלה שמתפללין בביתו ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל.
וה"ר יחיאל ז"ל כתב ומקצת היום ככלו. ומותר להסתפר ביום שלשים מה שאין כן לענין שמועה רחוקה [שיום] שלשים כלפני שלשים ע"כ.
ואם על אביו ואמו הוא מתאבל אפי' מתו קודם הרגל שלשים יום אינו מגלח עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו. ואין הרגלים מפסיקים דבר זה. וה"ר יצחק ז"ל כתב אבל אם עברו השלשים יום קודם הרגל מפסיק ואינו צריך להמתין עד שיגערו בו חבריו לגלח זקנו ושערו וכן נמי דעת הר"ף ז"ל.
וסורק ראשו במסרק לאחר שבעה ואם הוא אסטניס או שיש לו חטטין בראשו יכול לחוף ראשו אף תוך ז'. ומותר לרחוץ בחמין משעמדו מנחמין מאצלו ע"כ.
אבל שחל ששי שלו בערב הרגל ואין צריך לומר חמישי או (שלישי) [רביעי] אינו מגלח ולא בטלה ממנו אלא גזירת שבעה בלבד ואינו מותר לרחוץ ולסוך ולא לעשות מלאכה עד שיכנס י"ט וי"ט מפסיק שאר השבעה ולאחר י"ט משלים השלשים מיום המיתה ואסור בהן בכל הדברים האסורין בשלשים.
<h2>דף כ.</h2>
הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבלות כלל ואינו נוהג אבלות עד לאחר הרגל. ואחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהן כל (הבר) [דברי] אבלות ומונה שלשים יום מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים כל גזרת שלשים.
מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב אם בתוך שלשים יום אפילו בתוך שלשים עצמו הרי זו שמועה קרובה וחייב לנהוג אבלות ז' וקורע ומונה שלשים לאסור תספורת ולשאר הדברים דיום שמועה קרובה כיום הקבורה. מעשה באחד ששמע שמועה קרובה לאחר (תפלת) [שהתפללו] ערבית בצבור ועדיין לא שקעה חמה ולסוף שבעה רצה לצאת [ל]חוץ כי אמר מקצת היום ככלו ואמר לו הר"מ שזה אינו יכול לעשותו לילה ולעשותו יום. אבל אם הגיע השמועה לאחר שלשים יום הרי זו שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד בלבד ואינו קורע ומקצת היום ככלו שכיון שנהג אבלות שעה אחת מן היום כאלו נהג כל היום. ומותר בשאר הימים לנעול ולרחוץ ולסוך ולגלח וכן מותר בשאר הדברים.
<h2>דף כ:</h2>
מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום השבת ולאחר הרגל או לאחר השבת נעשית רחוקה אינו נוהג לאחר הרגל או לאחר השבת אלא יום אחד בלבד ומקצת היום ככלו.
והמנהג אשר פשט שלא להתאבל על בן ראשון שמת ואפי' לא יהיה בכור מנהג טעות הוא כי לא נמצא המנהג רק בבכורו' שהם כמי שאינם מן האבות לפי שהן קדושים לשם יתברך.
<h2>דף כא.</h2>
אסור לספר ולכבס ולרחוץ ולשמש מטתו ולנעול הסנדל ולעשות מלאכה ולקרות בתורה ולזקוף המטה ולעטף ראשו ולשאול לשלום.
אסור לספר ולכבס ולרחוץ ולשמש מטתו ולנעול הסנדל ולעשות מלאכה ולקרות בתורה ולזקוף המטה ולעטף ראשו ולשאול לשלום.
וכש' שאסור בעשיית מלאכ' כך אסור לתת ולשאת בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה. כל ג' ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם היה עני עושה בצינע' בתוך ביתו והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. ירושלמי [פ"ג ה"ה] תבא מארה לשכני' שהצריכו לאבל לעשו' ולאכול.
ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובהלכות. ואם היו רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יעמוד תורגמן אלא ילחוש לאחר שבצדו וזה שבצדו לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים. וה"ר יצחק ז"ל כתב דבקינות ואיוב ובדברים הרעי' שבירמיה או בפרק אלו מגלחין יכול לעסוק או קורא במקום שאינו רגיל לקרות כמו בט' באב. וכן התיר (לבנו) [רבנו] יעקב ז"ל בזקנותו כי בילדותו אסר. ומצינו בירושלמי [פ"ג ה"ה] אבל שונה במקום שאינו רגיל לקרות. וכתב הר"מ ומותר לאבל לכתוב כתבי' בשנוי כדין חולו של מועד.
האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב על גבי מטה כפויה. ובשאר ימות האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על מפץ או קרקע. וכל הדברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה בשאר ימי האבל אסור מדבריהם.
<h2>דף כא:</h2>
האבל בשלשה ימים ראשונים אינו הולך אפי' לבית אבל אחר. מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו כל שבת ראשונה. ובאבל רבתי כתיב והולך לבית אבל ולבית המדרש אבל לא לבית המשתה ולא לבית הכנסת. ואמר בעל (ההגהה) [ה"ג] ולענין בית הכנסת הדבר תלוי במנהג נהגו להכנס נכנס שלא להכנס אינו נכנס. ולענין אם יוצא מפתח ביתו בשבת כתב הבעל ההגהה הדבר תלוי במנהג נהגו לצאת יוצא שלא לצאת אינו יוצא כ"מ. עוד כתב שם אבל בשלשה ימים הראשונים אינו יוצא אחר המטה. משלשה עד ז' יוצא בשכונתו ולא בשכונה אחרת. שבת שניה יוצא ואינו יושב במקומו. שלישית יושב במקומו ואינו מדבר כדרכו. רביעית הרי הוא ככל אדם. ירושלמי [פ"ג ה"ה] שבת שלישית חוזר למקומו. ויש אומרים שבת רביעית חוזר למקומו רק אמר התם הלכה כדברי המוסיף ימים כלומר מי שאומר שבת רביעית ר"ל שבוע ממש ומי שאומר שבת שלישית שבת ממש.
וכל שלשה ימים הראשונים אסור בשאלת שלום. ומי שנתן לו שלום אסור להחזיר לו אבל מודיעו שהוא אבל. משלשה עד שבעה מי שנותן לו שלום מחזיר לו ומז' עד שלשים שואל בשלום אחרים ואין אחרים שואלין בשלומו עד אחר שלשים יום ועל אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש ואם בשאלת שלום נאסר ק"ו שאסור להרבות בדברים.
מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשר פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד אפי' בא ביום שביעי אם מצא מנחמין אצל גדול הבית אע"פ שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמין אצל גדול הבית עולה לו ומונה עמהן תשלום שלשים יום ואם לא מצא מנחמין מונה לעצמו. וכן אם היה במקום רחוק אפילו אם בא ביום שני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא. וכן אם זה שבא גדול הבית פירוש דסמיך ביתא עלויה מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא. ויש אומרים שאם בא תוך שלשה ימים שמונה עמהם תשלום שבעה ושלשים.
<h2>דף כב:</h2>
עוד כתב ה"ר יצחק ז"ל ואחרי שנקבר המת יחלוץ מנעליו. אכן (כדפריש') [בפארי"ש] אין חולצין מנעליהן בבית הקברות עד שיהיו בביתם מפני שלא ירגישו האומות.
ואם על אביו ואמו הוא מתאבל אפי' מתו קודם הרגל שלשים יום אינו מגלח עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו. ואין הרגלים מפסיקים דבר זה. וה"ר יצחק ז"ל כתב אבל אם עברו השלשים יום קודם הרגל מפסיק ואינו צריך להמתין עד שיגערו בו חבריו לגלח זקנו ושערו וכן נמי דעת הר"ף ז"ל.
ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שער עד שישלח פרע או שיגערו בו חביריו. וכתב ה"ר יצחק ז"ל שיעור גערה שלשים יום אחר שלשים יום ראשונים.
וכן לא יכנס בבית שמחה כגון בבית חתנים ובמשתאות וכיוצא בהן.
עוד כתב ואינו נכנס בתוך שמחה של מרעות אפי' לאחר ז' תוך שלשים ודוקא לאכול אבל כניסה גרידה מותר בשאר מתים תוך שלשים. ובאביו ואמו מותר ליכנס תוך י"ב חדש ואפי' בשמחת חופה אבל אסור לאכול שם תוך י"ב חדש רק בסעוד' ברית מילה ובנשואי חופה יש נוהגין היתר אבל רבינו טוביה היה אוסר בסעודת חופה וברית מילה משום דהיא נקראת שמחה דכתיב שש אנכי על אמרתיך. והא דאמרינן בירושלמי דבסעוד' מצוה מותר ר"ל סעודת שאין בה שמחה כגון עבור החדש וכן נמי מחמיר הר"ף ז"ל. [וז"ל] וכן אני מחמיר ואוסר מפי רבותי. גם אני מחמיר לאכול עם המשמשין אם אינן אוכלין בבית אחרת במקום שאין מברכין שהשמחה במעונו.
ובשמחת מרעות שאינו חייב לפרעה אסור ליכנס בה עד שלשים יום. ואם חייב לפרעה מותר ליכנס בה לאחר ז' מיד. ועל אביו ועל אמו בין כך ובין כך לא יכנס בה עד שנים עשר חדש. ולא ילך בסחורה עד לאחר שלשים יום. ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו לך מעמנו. וכן על כל המתים רצה ממעט בעסקיו לא רצה אינו ממעט ועל אביו ועל אמו ממעט.
<h2>דף כג.</h2>
והמנהג אצלנו להתפלל בכל יום בבית האבל. וכשחל שביעי שלו בשבת משכימין הקהל ובאין לביתו ומביאין אותו לבית הכנסת ומתפללי' כמשפטן. אבל תוך שבעה לא יצא מפתח ביתו ואפילו בשבת אבל מתפללין בביתו. ובתפלה של חול אין אומרים לא תחינה ולמנצח ושיר מזמור. וגם בתפלת ערבית של שבת אין אומרים ברכה אחת מעין שבע ולא במה מדליקין רק אחר התפלה פותחין ויכולו ואומרים קדיש. ובשחרית של שבת אומרים נשמת כל חי ויוצר של שבת מתוך כובד ראש כמו שאומרים אותו בשבת איכה. ואחר תפלת יוצר אומרים אשרי ומתפללין תפלת מוסף. ואין מתפללין בבית אבל (מת אם אינו) [אלא א"כ המת] יוצא במטה שהיה כבן שש או כבן שבע וכבר בארנו שמקומות אחרים שמתפללין אם הוא בן שנה וכן נהגו בעיר נרבונה. וכן אין מתפללין בבית שאין בו אבלים רק תפלה ראשונה הסמוכה לקבורה להניח דעתו של מת על דרך מה שנמצא בהגדה אבל שאר תפלות אין מתפללין שם ואפילו היה גדול שיצא במטה ואפילו היה שם נשים אבלות שאין עושין דבר זה כ"א לכבוד החיים ואם אין שם אנשים אין זה כבוד לנשים בהקבץ אנשים אצלן. והאונן הולך לבית הכנסת בין בחול בין בשבת והצבור מתפללין כדרכן ואין מונעין שום דבר מן התפלה. וכן ביום הכפורים הולך האבל לבית הכנסת ערב יום הכפורים במנחה ואפילו יהיה תוך שבעה. וכן בכל שאר תפלות היום הגדול והנורא ההוא ואין מונעין שום דבר מן התפלה וכן בראש חדש. [ותקנו לומר קדיש] (ו)ועל מה שנמצא באגדה [זהר חדש סו"פ אחר מ"ט ע"ב] שפעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו אמר לו בני כל זה למה לך אמר לו רבי כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון אמר לו ואין מי יוכל להצילך מן הצער הגדול הזה אמר לו אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר. לימים נגלה המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי. ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חדש גם להפטיר בנביא. ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין לגיהנם הרשעים ששבתו בשבת ואפשר שתגן עליהם אותה תפלה וכן יהי רצון.
אין אומרים שמועה והגדה בבית האבל אלא יושבין ודווין. וכן אין אומרים בפני המת אלא מדבריו של מת.
האבל בשלשה ימים ראשונים אינו הולך אפי' לבית אבל אחר. מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו כל שבת ראשונה. ובאבל רבתי כתיב והולך לבית אבל ולבית המדרש אבל לא לבית המשתה ולא לבית הכנסת. ואמר בעל (ההגהה) [ה"ג] ולענין בית הכנסת הדבר תלוי במנהג נהגו להכנס נכנס שלא להכנס אינו נכנס. ולענין אם יוצא מפתח ביתו בשבת כתב הבעל ההגהה הדבר תלוי במנהג נהגו לצאת יוצא שלא לצאת אינו יוצא כ"מ. עוד כתב שם אבל בשלשה ימים הראשונים אינו יוצא אחר המטה. משלשה עד ז' יוצא בשכונתו ולא בשכונה אחרת. שבת שניה יוצא ואינו יושב במקומו. שלישית יושב במקומו ואינו מדבר כדרכו. רביעית הרי הוא ככל אדם. ירושלמי [פ"ג ה"ה] שבת שלישית חוזר למקומו. ויש אומרים שבת רביעית חוזר למקומו רק אמר התם הלכה כדברי המוסיף ימים כלומר מי שאומר שבת רביעית ר"ל שבוע ממש ומי שאומר שבת שלישית שבת ממש.
וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים יום.
לא ישא האבל אשה ולא תנשא האבלה אף על פי שאין משמשין מטתם.
עוד כתב אשה (אינה) צריכה להמתין ג' רגלים אם מת בעלה. וספק הוא אם ר"ה ויום הכפורים וסוכות יעלו לשלש רגלים.
וכן אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין כל שלשי' יום אחד האיש ואחד האשה. היו צבועי' ומגוהצין או שלא היו חדשים ואפילו לבני' ומגוהצין מותר. וכלי פשתן אין בהן משום גהוץ. ולאחר שלשים יום מותר בגהוץ אפילו על אביו ועל אמו. ובמסכת שמחות פ"ט כתוב על אביו ועל אמו אסור עד שמגיע הרגל ויגערו בו חבריו ע"כ. וכבר כתבתי למעלה דעת ה"ר יצחק ודעת הר"ף ז"ל. ואסור לישא אשה כל שלשים יום אבל מותר לארס אפילו ביום המיתה. ומי שמתה אשתו אם כבר קיים מצות פריה ורביה ויש לו מי שישמשנו ואין לו בנים קטנים אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים. אבל מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה או שקיים ויש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו הרי זה מותר לארס ולכנוס מיד ואסור לו לבא עליה עד שלשים יום.
וכשם שאסור בכבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים מגוהצין. וכתב ה"ר יצחק ז"ל אבל חלוק לבן מותר ללבוש אחר שבעה מיד אבל העולם נהגו אסור בדבר. והר"ף ז"ל כתב ונהגו העולם ללבשה לאחר שעה אחת קודם ל' וללבשה מיד אחר (ל') ז'. מגוהץ. פירוש לישקיא.
<h2>דף כג:</h2>
יש מי שאומר שאבל כשמתו מוטל לפניו ועליו לקברו שפטור מכל המצות האמורות בתורה שאינו מברך המוצי'. ולי נראה שמברך מפני שאסור לאכול בלא ברכה.
כתב הר"י מקורבי"ל ואונן במוצאי שבת לא יבדיל ולא אחרים בשבילו ואוכל בלא הבדלה. אכן יבדיל יום א' או יום ב' לאחר שנקבר מתו (או) שעבר' אנינותו. והר"ף ז"ל כ' ויש שרוצין לומר דהואיל (ונכנסו) [ונדחה] בעיקר החיוב ידחה לגמרי. מדי דהוה (אחולה) [אחגר] ביום ראשון ונתפשט ביום שני לענין ראיה למאן דאמר תשלומי דראשון הן. מיהו יש לחלק בין דאורית' בין דרבנן.
עוד כתב דשבת ויום טוב וחולו של מועד אין אנינות נוהג רק בדברים שבצנע' [וקריאת התורה דברים שבצנעה הוא] אך אם יש לו מקום קבוע (נמי) כ[מו] מקום כהן או מסיים הוי כמו פרהסיא ומותר.
<h2>דף כד.</h2>
השבת עולה למנין אבלות. ואין אבלות בשבת אלא בדברים שבצנעה כגון עטיפת הראש ותשמיש המטה ורחיצה בחמין אבל בדברים שבגלוי אינו נוהג בהן אבלות אלא נועל מנעליו וזוקף המטה ונותן שלום לכל אדם ואם יש לו בגד יחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ואמו ואם אין לו בגד להחליף מחזיר את הקרע לאחריו.
וכשיתעטף ראשו עוטה מקצת הסודר על פיו מעט.
<h2>דף כד:</h2>
המקומות שעושין שני ימים טובים מונה השבעה מיום טוב שני האחרון אע"פ שאין נוהג בו אבלות הואיל ומדבריהם הוא עולה לו מן המנין ומונה אחריו ששה ימים בלבד. ומונה שלשים מיום הקבורה כמו שבארנו. הקובר את מתו ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון או ביום טוב שני של עצרת נוהג בו אבלות. [הואיל] וי"ט שני מדבריהם ואבלות יום ראשון מן התורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה. וכן דעת הבעל ה"ג ז"ל והר"מ חולק על זה ואומר כי זה היה לשון התלמידים בלתי דעת רבינו יהודאי גאון ז"ל בעל הלכות גדולות. אבל אם קבר מתו ביום טוב שני של ר"ה אינו נוהג בו אבלות ששניהם יומא אריכתא. ובהלכות יום טוב בארתי משפט הלויה ואם צריך ללוותו חוץ לתחום ומה יעשה לו. ואף על פי שאין אבלות במועד קורע על מתו במועד וחולץ כתפו ומברין את האבלים לחם במועד. פירוש בחולו של מועד. וכבר בארנו למעלה כי המנהג לומר צדוק הדין כל הקהל כאחד. והטעם דוגמת מה שאמרו ז"ל [כ"ח ע"ב] נשים מענות במועד שכולן עונות כאחת קינה אחת [אומרת וכולן עונות]. וכן בראשי חדשים בחנוכה ובפורים. אך ביום טוב ואפי' בי"ט שני אין אומרים צדוק הדין ואין צריך לומר שאין קורעין כלל ולא חולצין ולא מברין. כשמברין האבלים במועד אין מברין אותן אלא על מטות זקופות.
וכל הקובר מתו קודם הרגל או קודם ר"ה ויום הכפורים אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזרת שבעה. ומונה אחר ר"ה ויום הכפורים כ"ג יום. ולאחר הפסח מונה י"ו יום שהרי בטלה ממנו גזרת ז' וז' ימי הפס' הרי י"ד. וכן אם קבר קודם עצרת מונה י"ו יום בלבד שאף על פי שאינו אלא יום אחד הרי הוא רגל ועולה לשבעה ימים. קבר מתו קודם חג הסכות מונה אחר החג תשעה ימים בלבד שהרי שמיני של חג רגל בפני עצמו ונמצא יום טוב הראשון ז' וז' ימי החג ושמיני של חג רגל א' הרי זה כ"א יום.
ויש כתבו שאין אומרים צדוק הדין במועד ולא קדיש שהרי אינו אלא בשביל פסוקי צדוק הדין. וגם שאין להברות האבל במועד לפי שאין דין אבל עליו וגם אין להברותם אחר המועד כי אחר שעברה סעודה ראשונה בטלה מהם משפט הבראה כ"מ כתוב הלכה למעשה בימי הר"ז ז"ל.
<h2>דף כה.</h2>
אמר רב בעל הלכות ומי שנהג לצום ביום שמת חכם או ביום שבאה שמועתו זכור לטובה.
הרואה את המת חייב לעמוד מפניו ולנהוג בו כבוד ואפילו מת גוי חייב ללוותו ד' אמות. ותימה כי בנדה כתוב השוחט לנכרי פירוש ואוכל עמו אם מת אין הולכין אחר מטתו ונוכל לומר כ"ש גוי. ירושלמי [ביכורים פ"ג ה"ג] אילין דקיימין קמי מתא לא קיימין מקמיה אלא דגמלין ליה חסדא. שמע מינה עומדין מלפני המת. כ"מ.
כל מי שעומד שם בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אע"פ שאינו קרובו. ונהגו העולם לקרוע מלמטה. וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו ואף על פי שאינו חכם וקורעין טפח כשאר אבלים. ועל חכם שמת הכל כקרוביו קורעין עליו עד שמגלין לבם וכיון שהחזירו פניהן מאחרי המטה שוללין ומאחין למחר. ואפי' על רבו שמת אין מתאבל עליו אלא יום אחד או יום המיתה או יום השמועה. והקורע על הנשיא וכיוצא בו שולל למחר אע"פ שאינו מתאחה לעולם. חכם שבאה שמועתו שמת אין קורעין עליו אלא בשעת הספדו שזהו כבודו.
המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בדיסקי' ויניחם על החמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתיר' מפני הלסטים או מפני הגנבים מותר.
המפנה ארונו של מת ממקום למקום אם שדרו של מת קיימת עומדין עליהן בשורה ואומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ומספידין אותו אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חודש. ואם אין שדרו של מת קיימת אין מספידין אותו ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואין עומדין עליו בשורה.
<h2>דף כו.</h2>
וכדרך שהוא חייב לקרוע על אביו ואמו כך חייב על רבו שלמדו תורה ועל הנשיא ועל אב בית דין ועל רוב צבור שנהרג ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה ועל ירושלים. ועל בית המקדש. כל אלה הקרעי' קורע עד שמגלה לבו ואינו מאחה לעולם. אבל מותר לשללן למללן ללקטן לעשותן כמין סולמות שלא אסרו אלא באחוי אלכסנדרי בלבד. וכל הקורע מתוך המלל מתוך השלל מתוך הלקוט לא עשה כלום אבל קורע הוא מתוך אחוי אלכסנדרי. ואפילו הפך הכלי ונעשה שפתו למטה לא יאחה. והלוקח בגד שאינו מתאח' למוכר אינו מתאחה ללוקח, לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח שבגד זה אינו מתאחה. וה"ר יצחק כתב ואם ירצה להפוך המלבוש אז יוכל לאחו' הקרע ע"כ.
<h2>דף כו:</h2>
ירושלמי ישב לגלח ואמרו לו מת [לו מת] הרי זה משלים אחד המגלח ואחד המתגלח.
עוד כתב הרב כיון שנטה אדם למות אין רשאין ליפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו כשהוא יחידי וימות בעגמת נפש מפני שהנפש משתוממת בשעה שהיא יוצאה מן הגוף. ועוד שמא יקשיחו אבריו ויבא לידי גנות כדאמרינן [ברכות נ"ד ע"ב] ארבעה צריכין שמור וכו'.
ולא יאחז תנוק בידו שלא יביאנו לידי שחוק.
ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יקנ' צרכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש.
<h2>דף כז.</h2>
וזוקפין המטות בע"ש מן המנחה ולמעלה אבל לא ישב עליהן עד שתחשך ובמוצאי שבת חוזר וכופה אותן ואע"פ שלא נשתייר אלא יום אחד.
וכופה כל מטה שיש לו אפילו עשר מטו' בעשר בתי' ובעשר עירות כופה את כלן. ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן כופין כלן מטותיהם כלן. וה"ר יצחק ז"ל כתב שאינו כופה מטתו מפני האומות שלא יאמרו מעשה כשוף הוא עושה ע"כ. מטה המיוחדת לכלים או למעות אינו צריך לכפותה וכן הדרגש אבל מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו. מטה שנקליטיה יוצאין שהרי אי אפשר לכפותה זוקפה ודיו. ויושב על מטה כפויה [או על גבי קרקע ו]לא על גבי כסא או על גבי ארון. (או על גבי קרקע).
מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וצלוחיו' וקיתונות ומדליקין את הנרות אבל אין מביאין שם את המוגמר ולא את הבשמים. ואין מוליכין לבית האבל המאכל שמברין בו לא בכלי כסף ולא בכלי שעם וכיוצא בהן אלא בכלי נסרים של ערבה קלופה וכיוצ' בהן שלא לבייש את מי שאין לו. ואין משקין אותן בזכוכית לבנה ולא בצבוע' שלא לבייש העניים שאין יינותיהם טובות.
ואין אומרים ברכת אבלים במועד אבל עומדים בשורה ומנחמין ואין מניחים את המטה ברחבה שלא להגדיל ההספד שהמועד אסור בהספד.
<h2>דף כז:</h2>
ותלמידי חכמים סופדין אותן במועד ואין צריך לומר בחנוכה ופורים ובראשי חדשים. ואין סופדין תלמידי חכמים אלא בפניו. נקבר אסורין בהספד ובתענית. ויום שמועתו אפי' רחוקה בפניו הוא וסופדין אותו. ואין סופדין אותו בי"ט שני.
אמר רב בעל הלכות אין מעוררין הספד ואפילו שלשים יום קודם הרגל אלא בתוך שני' עשר חדש הנשמה עולה ויורדת אבל לאחר שנים עשר חודש הנשמה עולה ואינה יורדת. רצה להזכירו בין המתים ואפילו לאחר [י"ב] חדש הרשות בידו. ואימתי זמן ערור יום שלשים ויום משלם שנה.
באבל רבתי פרק ג' הלכה [ה'] אין (מרזיפין) [מוסיפין] מן הכל אבל מוסיפין על העיקר. פירוש אם יש לו מעשים בשביל עצמו מוסיפים עליו מעשי אבותיו.
וכיון שנענע האבל ראשו שוב אין רשאין לישב אצלו שלא יטריחוהו.
האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב על גבי מטה כפויה. ובשאר ימות האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על מפץ או קרקע. וכל הדברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה בשאר ימי האבל אסור מדבריהם.
המנהג להברות כל אחד בבצים לפי שהם עגולים כלומר גלגל הוא שחוזר בעולם.
עוד כתב וסעודה ראשונה לא יסעוד משלו ואינו בוצע אלא גדול שבמתנחמין. ומותר בבשר וביין וברכת אבלים בשלשה ואבלי' מן המנין. והקדוש רבינו נתנאל מקינון ז"ל היה אבל וישב בתענית וסמך לדבר לא תאכלו על הדם ובלילה אכל משלו.
עוד כתב (הר"מ) [הרב] ז"ל מת עם הארץ שאין עשרה ללוותו מבטלין. תלמוד תורה ומלוין אותו. ואם יש לו מי שמתעסק בו אין מבטלין. ירושלמי אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש. תנו רבנן המת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שינתן לקבורה ואם יש לו מי שמטפל בו מותר. ואמר הרב והוא שאין העיר מופלגת בחבורה אבל אם היא מופלגת בחבורה אותן (שהיא) [שהן] בחבורתו מתעסקין בו.
ואין בוכין עליהן יותר משלשה ימים ואין מספידין יותר על שבעה.
ואל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי וזה מנהגו של עולם והמצער עצמו על מנהג העולם הרי זה טפש אלא כיצד יעשה שלשה ימים לבכי ושבעה להספד שלשים לתספורת ולשאר הדברים. וכל שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה.
ומדברי סופרים ז"ל שיהיה אבל נוהג במקצת דברי אבילות כל שלשים יום. ואלה הדברים שהוא אסור בהן כל שלשים יום אסור בתספורת כשם שאסור כל שבעה. במה דברים אמורים באיש אבל באשה מותרת בנטילת שער אחר ז' והאיש מותר אחר שלשים.
<h2>דף כח:</h2>
הנשים במועד מענות אבל לא מטפחות. ובראש חודש מענות ומטפחות. וכן בחנוכה ובפורים אבל אינן מקוננות לא בזה ולא בזה. נקבר המת לא מענות ולא מקוננות. אי זהו עינוי שכולן עונות כאחד. קינה שאחת אומרת וכולן עונות.
במגילת תענית השתא דבטל התמיד שרי לענויי ולמעבד הספדא בשבת. ולא ידעתי טעמו של דבר דנהי דבטל' מגילת תענית אבל שבתא אמאי מחללינן.
ואין מספידין המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות. ומותר לספוד המת בחנוכה ובפורים לפניהן ולאחריהן.
האבל מסב בראש וכל המנחמין יושבין על גבי קרקע. ואין אומרים דבר עד שיפתח פיו האבל תחלה.
<h2>דף כט.</h2>
ירושלמי לא יכנס אדם בבית הקברות ויעשה צרכיו ואם עשה כן עובר משום לועג לרש.
מי שהיה בעלה צלוב בעיר או מי שאשתו צלובה בעיר [או] אביו ואמו אסור לשכון באותה העיר עד שיכלה הבשר. ואם היא עיר גדולה כאנוטוכי' יש לו לשכון בצד האחר שאינן צלובין.
